את המתכון הפשוט והנהדר הזה קיבלתי מחבר מהעבודה. לא הייתם מנחשים זאת אבל הוא חצי הודי (יותר נכון פקיסטני) וחצי שוויצרי. אביו נולד וגדל בפקיסטן ובחר לעלות לארץ במקום להישאר בפקיסטן ולהתאסלם.
רוזי היא אמו השוויצרית וזה המתכון שלה לדאל צהוב. המתכון במקור הוא לבישול בסיר לחץ ומבוסס על מונג דאל (מש ירוק קלוף וחצוי), אבל הוא עובד מצוין גם עם עדשים כתומות חצויות ובסיר רגיל.
הדאל מחמם ומשביע ומצויין כתוספת או כארוחה קטנה יחד עם אורז ויוגורט.
מאכלים שזרים לחלוטין לטעמים וחומרי הגלם המוכרים לי תמיד סקרנו אותי. בטיול לקוריאה נתקלתי לראשונה בממרח שעועית מתוק – המקבילה לממרח שוקולד של המזרח הרחוק. לממרח הזה היה טעם מיוחד, מרקם גרגרי ומתיקות מאוזנת ונעימה הרבה יותר ממרח השוקולד הסטנדרטי פה בארץ. במטבח ההודי המקבילה של הממרח הזה הוא מעין תבשיל קטניות על בסיס חומוס, אפונה או מש שחור.
את המתכון המעולה למאפה הזה מצאתי אצל מנג’ולה, סבתא הודית חביבה שמעלה סרטונים באנגלית של עצמה מבשלת מאכלים הודים שונים. התוצאה המתקבלת היא מאפה מהיר ומתוק בדיוק במידה שמעולה לארוחת בוקר משביעה או כנשנוש לאורך היום.
דאל צהוב (Yellow Dal) הוא תבשיל הקטניות הבסיסי והנפוץ יותר בבישול ההודי. בגרסה המקורית הוא מבוסס על מונג דאל, שזה בעצם שעועית מש קלופה וחצויה. דאל צהוב הוא תבשיל פשוט ויומיומי שמכינים מהר ולכן רשימת התבלינים היא בדרך כלל מצומצמת (יחסית לבישול ההודי) וזמן הבישול מהיר למדי. לפעמים מכינים מעין מסאלה של בצל עגבניה ותבלינים אליה מוסיפים את העדשים המבושלות ולפעמים מתבלים בשיטה שנקראת טאדקה (Tadka) שבה מבשלים את הקטניות עד ריכוך כמעט ללא תבלינים ואת התבלינים, שלמים וטחונים, מטגנים עם מעט שמן במחבת נפרדת ושופכים על התבשיל רגע לפני ההגשה.
כמו כל מאכל נפוץ כל כך גם לדאל הצהוב אינספור וריאציות ושיטות בישול שמשפיעות הן על הטעם והן על המרקם. הגרסה שאני מביאה כאן מבוססת על שיטת הטאדקה (ובעצם בדרך כלל נהוג לקרוא לתבשיל הזה Dal Tadka) והיא פשוטה וטעימה, אם כי אני בטוחה שאעלה עוד גרסאות נוספות של הדאל הזה בהמשך.
את הדאל מגישים עם יוגורט כתוספת או כארוחה קלה יחד עם אורז לבן או לחם הודי כלשהו.
את המסאלה דוסה אוכלים בדרום הודו בכמויות מסחריות. היא נפוצה כארוחת בוקר, נשנוש בכל שעה ביום וכאוכל רחוב. בעוד הגרסה הקלאסית של מסאלה דוסה היא קרפ על בסיס אורז ואוראד דאל ומילוי תפוחי אדמה יש לדוסה עוד אינסוף גרסאות, הן לבלילה והן למילוי. בהודו עושים דוסה מסוגי קטניות ודגנים שונים ומשונים למשל דוסה קינואה, דוסה שעועית מש, דוסה דוחן ועוד ועוד. גם בתחום המילוי יש המון אפשרויות וגיוונים, החל מירקות שונים כמו בטטה וכרובית ועד למליות מבוססות עוף, בשר, גבינות ודגים.
להלן מתכון למילוי על בסיס בטטה ואפונה. התוצאה היא דוסה מתקתקה מעט, מתובלת וטעימה במיוחד.
והפעם גיחה קצרה למטבחים אסיאתים אחרים – המטבח התאילנדי. אחד הדברים הנפלאים במטבח התאילנדי אלה משחות הקארי החריפות והריחניות שבעזרתן אפשר לארגן ארוחה מושקעת ומשביעה בכלום עבודה. פעם היה קשה להשיג את המשחות האלה בארץ והאופציה העיקרית הייתה להכין אותן לבד (פחות מסובך ממה שזה נשמע) אבל היום אפשר למצוא משחות קארי צהוב, ירוק ואדום כמעט בכל סופר, באיזור ה”אסיאתי” יחד עם האצות לסושי ואטריות אורז.
רגע, אבל קארי זה לא הודי?! אז זהו, יש קארי הודי וקארי תאילנדי ואלו שני דברים שונים לגמרי. הקארי התאילנדי הוא מעין משחה כזו שמבוססת על צ’ילי חריף טרי, למון גראס, ג’ינג’ר, שום, בצלי שאלוט ולפעמים גם משחת שרימפס. לכל אלה מוסיפים תבלינים כמו זרעי כמון, כוסברה וכורכום. את משחת הקארי מכינים בדרך כלל במכתש ועלי. הקארי ההודי הוא בעצם תערובת תבלינים יבשים שנקלים במחבת ונטחנים לאבקה. יש אינסוף גרסאות לתערובות קארי הודיות כאשר רובן מבוססות על יחס כזה או אחר של זרעי כמון, כוסברה, כורכום, חילבה וצ’ילי אדום.
כוסברה. או ששונאים או שאוהבים. אני מהאוהבים במיוחד ומוסיפה צרור עלים רענן לכל מאכל שאיכשהו קשור ומתאים. לצערי הרב במטבח הישראלי כוסברה זוכה לקיפוח מסוים ומעטים מבשלים איתה. טרנד הבישול התאילנדי עוד איכשהו הציל קצת את המצב אבל ללא כל ספק מדובר בתבלין שלא מוערך כראוי.
במטבח ההודי עלי כוסברה וזרעי כוסברה הם מצרכים בסיסיים למדי שנמצאים בהמון מאכלים ותערובות תבלין. הקארי הבא הוא קארי שנקרא בהינדי Hariyali Aloo, שזה בעצם אומר תפוח אדמה ירוק. הקארי מבוסס על המון כוסברה ונענע שנטחנים עם הרבה תבלינים ומבושלים עם קוביות תפוחי אדמה. את תפוחי האדמה במתכון הזה אפשר להחליף בקוביות פאניר או חתיכות עוף (ואכן אפשר למצוא מתכונים דומים בשם Hariyali Chicken ו- Hariyali Paneer ברחבי האינטרנט).
התוצאה הסופית חמצמצה ומיוחדת. מגישים את זה עם אורז או לחם הודי כלשהו וזו תוספת נהדרת למנת טאלי.
מתוקים הם עניין מאתגר אצלנו. מצד אחד אני מאוד אוהבת מתוק על כל צורותיו ובעיקר אלו השוקולדיות ומצד שני בן הזוג שלי בררן במיוחד בכל הנוגע למתוקים. אני בדרך כלל חוזרת לאותן עוגיות מוכרות שכבר נוסו בהצלחה או עוגת גבינה שהצליחה לעבור את הרף הבלתי האפשרי, אבל לפעמים בא לי לגוון ולנסות דברים חדשים. הם בדרך כלל יהיו קטנים ופשוטים, כאלה שיש לי כוח להכין רק לעצמי.
את המתכון הבא פגשתי לראשונה באיזו תגובה בפייסבוק אבל מאז גיליתי שהוא מסתובב ברשת במלא מקומות (למשל כאן). הוא מבוסס בגדול על שני מרכיבים – שוקולד ומשהו שומני כמו טחינה גולמית או חמאת בוטנים או חמאת שקדים. יכול להיות שזה יעבוד גם עם “חמאות” נוספות מסוגי אגוזים נוספים או עם שמן קוקוס. באופן קסום השילוב של שני הרכיבים האלה יוצר טראפלס מרשימים וטעימים ב5 דקות עבודה.
אופציות הגיוון פה הן אינוספיות, אפשר לא להוסיף דבר, אפשר להוסיף כל תבלין שעולה על רוחכם, להוסיף כל סוג של אגוזים, שלמים או קצוצים. לצפות בשבבי קוקוס או קקאו בשביל הרושם. ועוד ועוד… פירוט ורעיונות בהמשך.
הטראפלס נשמרים מצויין בהקפאה, מה שמאפשר להכין כמות גדולה ולנשנש כשמתחשק או להגיש לאורחים שבאו בהפתעה.
המשפחה שלי רחוקה מהמסורת. לא חוגגים אצלנו את מרבית החגים והמנהגים היהודיים למיניהם לא כל כך נוכחים בחיינו. עם זאת תמיד היו שני חגים שנחגגו אצלנו בבית בארוחת חג מפוארת – ראש השנה וסדר פסח. בכל ארוחת חג סבתא מכינה תפריט מאוד ספציפי שכולל מרק עוף עם קניידלעך, גפילטע פיש וחריין, הכל מעשה ידיה. בפסח מתווספים גם חרוסת ואורז עם הפתעות.
אם יש מאכל שאני לא מסוגלת אפילו לטעום זה גפילטע פיש אבל חריין זה כבר סיפור אחר. החריף חריף הזה ממכר באופן מפתיע ולאורך הסדר אני בדרך כלל מוצאת את עצמי מנשנשת עוד ועוד מצות עם חריין. אי אפשר להשוות בכלל חריין קנוי לזה שמכינים לבד, הטעם שונה אבל ההבדל העיקרי הוא החריפות המטורפת והקסומה של הגרסה הביתית. חריפות כייפית כזאת שעולה למעלה למצח ויורדת לאף ופותחת את כל הצ’אקרות.
מטוגן חריף וקראנצ’י. לא נראה לי שצריך הרבה יותר בשביל לשמח לבב אנוש, אפילו אחד טבעוני נמנע גלוטן. מזהירה מראש לא להכין את זה לבד בבית בבוקר פן תאכלו יותר מדי ותהיה שבעים יומיים.
פאקורה בצל (נקרא גם באג’י בצל) זו בעצם לביבת בצל עם קמח חומוס ותבלינים שמטוגנת בשמן עמוק ומוגשת עם מגוון צ’אטני כמתאבן. פאקורה באופן כללי עשויה ממרכיב מרכזי אחד או שניים כמו בצל, פלפל, חציל, תפוח אדמה, תרד, פאניר, כרובית, צ’ילי וכו’ שטובלים בבלילת קמח חומוס ותבלינים ומטגנים בשמן עמוק.
אודה ואתוודה שלמרות חיבתי הגדולה לחריף ומתובל אני בדרך כלל אוהבת לא לגעת באורז – אורז לבן ופשוט הוא אחד המאכלים היותר טעימים בעיניי ואין מתאים ממנו ללוות ולמתן את ניסויי המטבח ההרפתקניים שלי. עם זאת, אורז הוא אחד השחקנים הראשיים במטבח ההודי והרבה פעמים לא רק בתור תוספת אלא כמנה עיקרית בפני עצמו.
לאורז כמנה עיקרית יש אינסוף גרסאות, החל מאורז מתובל ועד למנות כמו ביריאני ועוד. מנת האורז הנפוצה ביותר בדרום הודו היא אורז לימון צהוב וחמצמץ עם מלא הפתעות ודברים מתפצפצים בפה.
